תולדות יהודי מצרים
הקהילה היהודית במצרים התקיימה ברצף כאלפיים וחמש מאות שנים, והיא קהילה מרכזית וחשובה בתולדות יהדות העולם. להלן יוצג הרקע הכללי לתולדות יהודי מצרים בחלוקה לתולדות הקהילה בעת העתיקה, בימי הביניים ובשלהי ימי הביניים ובעת החדשה.
 
העת העתיקה:
ראשית הקשר בין עם ישראל לבין מצרים כבר באלף השני לפנה"ס. בספר בראשית מסופר כי אברהם ירד מצרימה בשל רעב (פרק י"ב 10). מחזור סיפורי יוסף בספר בראשית (פרקים ל"ז, ל"ט – נ') מספר על מכירת יוסף לעבדות במצרים ועל יציאה של אחיו, בני יעקוב, למצרים על מנת להשיג מזון בתקופת בצורת. ספר שמות נפתח בהגירתם של צאצאי יעקב למצרים בהזמנתו של יוסף, וממשיך בסיפור תלאותיהם במצרים, לאחר שקם שם מלך חדש 'אשר לא-ידע את-יוסף', ובסיפור יציאת מצרים. חתונת שלמה עם בת פרעה (מלכים א ג 1, ט 16) מעידה על קשרי ידידות עם מצרים בתקופת הממלכה המאוחדת. לעתים הייתה מצרים מקלט למורדים במלכי יהודה (מלכים א יא 40), וכן מתועדות במקרא בריתות בין ממלכות ישראל ויהודה לבין מצרים (מלכים ב יז 4, כג 34).
מקור מקראי נוסף, המתאר הגירה של קבוצה מבני יהודה למצרים ואת התיישבותם שם, נמצא בספר ירמיהו מ"ג 5 – 7 ומ"ד 1. הגירת יהודים (תושבי יהודה) למצרים, המתוארת בפסוקים אלה, התרחשה בעקבות רצח גדליה בן אחיקם, נציב תושבי יהודה מטעם בבל. על המהגרים נמנו ירמיהו הנביא וברוך בן נריהו, סופרו.
קהילה יהודית עתיקה שהתקיימה במצרים, וששורשיה אף קדומים מהגירת בני יהודה למצרים המתוארת בספר ירמיהו, היא קהילת יהודי יב, אי בנהר הנילוס בדרום מצרים באזור אסואן (יֵב/אלפנטין/ελεφάντινη/إلفنتين = 'אי הפילים'). ממקורות שונים, ובכללם כתבים בעניינים כלכליים וחברתיים של קהילת יב עצמה על גבי פפירוסים, מגילות קלף ואוסטרקונים, וממצאי חפירות שנערכו במקום, ידוע לא מעט על קהילה זו. מדובר במושבה של חיילים יהודים, שחלקם יצאו למצרים עוד לפני חורבן בית ראשון, על מנת לשמש חיל משמר להגנת הגבול הדרומי של מצרים. הקהילה היהודית שגרעינה בחיל המשמר הזה, התקיימה זמן רב בתקופה הפרסית, ושרדה כמושבת חיילים יהודית עד סופה (525 – 399 לפנה"ס). קהילה זו הקימה באי יב מקדש, אולם מקדש זה חרב בהמשך, בשל סכסוך עם הקהילה המצרית המקומית. כתבי יב נכתבו בלהג ארמי דרומי מיוחד לקהילה זו, המוכר כלהג הארמי של יהודי יב.
בתקופה ההלניסטית, בימי אלכסנדר מוקדון (356 – 323 לפנה"ס, כבש את מצרים ב-332 לפנה"ס), הייתה אלכסנדריה מרכז מצרי וים-תיכוני חשוב, והתקיימה בה קהילה יהודית גדולה ומבוססת. בית כנסת שהקימה קהילה זו במאה השלישית לפנה"ס נזכר בתלמוד. בתי כנסת נוספים התקיימו בקהילות נוספות במצרים בפרק זמן זה. באלכסנדריה נתחבר תרגום השבעים (Septuaginta/LXX), התרגום הקדום ביותר למקרא. ראשיתו בתרגום התורה ליוונית כבר באמצע המאה השלישית לפנה"ס באלכסנדריה, ומאוחר יותר התרחב לתרגום לכל ספרי המקרא ולספרים חיצוניים נוספים. על פי המסופר בספר החיצוני 'איגרת אריסטיאס' (גרסה נוספת של הסיפור במגילה ט, ע"א בתלמוד הבבלי), 72 זקנים יהודים הוזמנו לאלכסנדריה על ידי תלמי השני (פילדלפוס, 285 – 247 לפנה"ס), וחיברו את התרגום עבור הספרייה הגדולה באלכסנדריה. בניגוד למסופר באיגרת זו, אפשר שהתרגום נעשה על ידי יהודים מקהילת אלכסנדריה עצמה. חוקרים חלוקים בדעתם ביחס לקהל היעד של התרגום: אולי נתחבר לצורך הנגשת המקרא לחוגים הלניסטיים ואולי לצרכים פנימיים של הקהילה עצמה. נוסח המקרא, ששימש לתרגום השבעים היה שונה בעניינים שונים בפרטים רבים מנוסח המסורה, ולכן יש במחקר תרגום השבעים חשיבות רבה לחקר נוסח המקרא בכלל ונוסח המסורה בפרט וכן לאמונותיהם ודעותיהם של יהודי התפוצה בכלל ואלכסנדריה בפרט. תרגום השבעים עצמו זכה לשרשרת מסירה משלו, והדבר הוביל להתפתחות ענף מחקר חשוב, העוסק בביקורת הנוסח של התרגום עצמו. פילוסוף יהודי-הלניסטי חשוב מאלכסנדריה, הנזכר בכתבי יוסף בין מתתיהו, הוא ידידיה, המוכר יותר בשמו ההלניסטי, פילון האלכסנדרוני (15 לפנה"ס – 45 לספירה לערך). פילון הותיר אחריו שורה של חיבורים ביוונית, שבהם פירש את התורה לפי השיטה האלגורית ורעיונות פילוסופיים יווניים. את כתביו שימרו המסרנים הנוצריים, וכן נשמרו בכתביו של אב הכנסיה אויסביוס ציטטות מחיבורים יהודיים אחרים שחוברו ביוונית, ובוודאי נכתבו ברובם במצרים. חיבורים אלה מעידים על ספרות יהודית ענפה שנוצרה בקהילה היהודית בארץ זו ורק שרידים מועטים ממנה הגיעו לידינו. קהילת אלכסנדריה קלטה לתוכה פליטים יהודים גם לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, וחכמיה קיימו קשרים עם חכמי יבנה.
עוד ידוע כי בין השנים 170 – 154 לפנה"ס הוקם באון/ליאונטופוליס שבמצרים התחתונה מקדש נוסף, כנראה בידי חוניו הרביעי משושלת הכוהנים לבית צדוק, לאחר שהפסיד את הכהונה מירושלים וברח למצרים. מעניין במיוחד מבנה המקדש: מבחינה חיצונית לא דמה למקדש בירושלים, אולם המזבח וכלי הקודש בו נעשו בעיקרם בתבנית המקדש בירושלים, מלבד המנורה. סיפור זה נזכר בברייתא למסכת מנחות, בכתבי יוסף בן מתתיהו ועוד. המקדש התקיים 234 שנים, ונהרס בידי הרומאים. ידועה התלבטות חז"ל ביחס להיתר להקריב קרבנות במקדש זה. אף הרמב"ם התייחס לכך, וסבר שמי שהקריב קרבנות במקדש זה יצא ידי חובתו.
 
ימי הביניים:
קהילת יהודי מצרים נותרה קהילה מבוססת גם לאחר הכיבוש הערבי-מוסלמי (640 לספירה), וספגה לתוכה השפעות רבות מתרבות האסלאם. על חיי הקהילה היהודית במצרים בימי הביניים, על כפיפות היהודים לשלטון המוסלמי כבני חסות, על דרכי הנהגת הקהילה ועל התרבות והיצירה היהודיות בפרק הזמן הזה, ידוע רבות ממקורות שונים ובראשם גניזות קהיר. גניזות קהיר הוא שם כולל לגניזות שנתגלו בבתי כנסת רבניים וקראיים בקהיר במחצית השנייה של המאה ה-19, ובמרכזן גניזת בית הכנסת "אבן עזרא" שבפוסטאט (קהיר העתיקה; גניזה זו נתגלתה על ידי שלמה זלמן שכטר מקמברידג'). דמות מרכזית וידועה בתולדות יהדות מצרים ובכלל בתקופת הביניים היא רס"ג, רב סעדיה גאון (882 – 942 לספירה), יליד מחוז אלפיום שבמצרים. רס"ג עסק בפילוסופיה, בהלכה, בתרגום ובפרשנות למקרא, בדקדוק עברי, הוא חיבר פיוטים רבים, ואף ערך סידור תפילה. פיוטיו נתחברו בעברית, ומרבית חיבוריו האחרים בערבית יהודית. רס"ג נחשב לראשון מדקדקי ימי הביניים, מורם של דונש בן לברט ומנחם בן סרוק. הוא היה גם מעורב בפולמוסים שונים ובכללם הפולמוס נגד הקראים, ראשית במצרים ואחר כך גם במקומות אחרים. דמות מרכזית וידועה נוספת בתולדות יהדות מצרים ובכלל היא הרמב"ם, רבי משה בן מימון (1138 – 1204 לספירה). הרמב"ם, יליד קורדובה שבספרד, השתקע בבגרותו במצרים. הוא היה רופא, איש הלכה ופילוסוף, חיבר חיבורים רבים בתחומים אלה, והיה גם רופאו האישי של צלאח אלדין. כמו כן כיהן בשתי תקופות שונות במשרת 'ראיס אליהוד' ('ראש היהודים'), כמנהיג דתי של קהילת יהודי קהיר.
פרק מיוחד בתולדות יהדות מצרים בימי הביניים (וגם בעת החדשה) הוא היחסים הקרובים בין הקהילה היהודית הרבנית ובין הקהילה היהודית הקראית במצרים. התבססות הקהילה הקראית במצרים כרוכה בפעילותו של ענן בן דוד (715 – 765 לספירה), במקורו תלמיד חכם מבבל. קהילה זו התקיימה מאות שנים בפוסטאט, ולאחר מכן בקהיר החדשה ובמרכזים נוספים במצרים. בית הכנסת "אבן עזרא", שבו נתגלתה הגניזה הקהיריות המקיפה ביותר, היה בראשיתו ככל הנראה בית כנסת קראי ורק אחר כך עבר לידיים רבניות. בשל כך כנראה נתגלו בגניזה זו מסמכים קראיים רבים.
 
שלהי ימי הביניים והעת החדשה:
לאחר גירוש ספרד (1492) וגלי ההגירה היהודית שבאו בעקבותיו הגיעו יהודים רבים למצרים ושינו את המבנה הדמוגרפי של הקהילה. חיי החברה והכלכלה של הקהילה התרחבו מאוד. בנוסף לערבית היהודית השתרשה בתקופה זו הלדינו כאחת מלשונות יהודי מצרים. במאה ה-19, בעת התהוותה של מצרים המודרנית, ניכרו בקהילה היהודית מצד אחד סימנים של התרחבות הפעילות הקהילתית ומעורבות גדולה של יהודים בחיי הכלל במצרים, ומצד שני מצוקות שנבעו מהתעוררות הלאומיות המצרית המודרנית. שיא באלימות כלפי הקהילה היהודית התרחש ב-1882, חודשים ספורים לפני הכיבוש הבריטי של מצרים, כאשר נשרפו כמה בתי כנסת בקהיר ובאלכסנדריה. עם הכיבוש הבריטי במצרים (1882) בוטלה רשמית האפליה הממוסדת כלפי המיעוטים במצרים, ובכלל זה היהודים. בעקבות פתיחתה של תעלת סואץ (1869) ועוד יותר בעקבות הכיבוש הבריטי גברה הגירתם של יהודים למצרים מכל ארצות אגן הים-התיכון וגם ממזרח אירופה ומרכזה ומצפון אפריקה. הגירה זו יצרה קהילה יהודית מורכבת ורב-תרבותית במצרים. מצד אחד התפתח בה חינוך מודרני (רשת "כל ישראל חברים" נפתחה בסוף המאה ה-19, ובני עשירים יהודים למדו גם בבתי ספר צרפתיים ואנגליים), והתפתחו בה עיתונות יהודית ותרבות יהודית (לקראת סוף המאה ה-19 קם בקהיר תיאטרון יהודי), ומצד שני שמרו קבוצות המהגרים השונות על מוסדות חינוך נפרדים ועל הבדלים לשוניים ביניהם. לא כל יהודי הקהילה היהודית במצרים היו בעלי אזרחות מצרית – חלקם שמרו על אזרחותם הקודמת.
פעילות ציונית החלה כבר בשלהי המאה ה-19, אולם התבססה בעיקר בשנות העשרים של המאה ה-20. בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20 החל מצבם של היהודים (ומיעוטים אחרים) להתערער, וב-1945 ספגה הקהילה היהודית בקהיר גל אלימות קשה, שהותיר אחריו פצועים רבים וספרי תורה שרופים. האלימות כלפי היהודים התגברה עם קום מדינת ישראל ב-1948. בשנים 1949 – 1952 עלו יהודים רבים ממצרים לישראל. ממהפכת הקצינים של יולי 1952 ואילך, החל תהליך החיסול של הקהילה היהודית. ב-1954 היו כמה מבני הקהילה היהודית במצרים מעורבים בפעולה מטעם ישראל, שנועדה ללבות את הסכסוך בין מצרים לבין מעצמות המערב ("עסק הביש"/"פרשת לבון"/"הפרשה"). המבצע נכשל, הסתיים בהוצאה להורג של שני בני הקהילה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, ובמאסרם של אחרים. ב-1956, לאחר הלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר והתקפת בריטניה, צרפת וישראל על מצרים ב"מלחמת סואץ" ("מבצע קדש"), שבאה בעקבותיה, הופקע רכוש יהודי מצרים בידי ממשלת מצרים (כחלק מהפקעת רכושם של כל מי שסחרו עם בריטניה ועם צרפת). בעקבות ההפקעה נעצרו גם רבים מיהודי מצרים וגורשו ממנה, ותהליך הגירוש נמשך גם אחר כך. בשנים אלה התחסל למעשה הרוב המכריע של קהילת יהודי מצרים.